מתי נכון לשבת בשיכול רגליים?
בשבוע שעבר קיימתי סדנה נוספת של "להיות גננת חברתית".
אחד הדברים המהנים והמעשירים בסדנה כזו הם הסיפורים שמספרות הגננות על עבודתן בגן, בתחום החברתי.
ואני רוצה לשתף אותך בסיפור אחד קצר. ואשמח מאוד לשמוע את תגובתך.
כשדברנו על כך שהגננת היא המודל ליחסים חברתיים עבור הילדים, הביאו הגננות מגוון של דוגמאות לדרך בה הן מתנהגות בגן, כך שילדים יראו וילמדו מה פירושם של יחסים חברתיים יעילים.
אחת הגננות, ורד, סיפרה על מצב שלכאורה הוא פשוט לחלוטין כרגיל ותראו כמה גדולה יש בו.
הילדים בגן שלה, כשהם יושבים למפגש בוקר, יושבים די בצפיפות, ולכן אם מישהו מהם רוצה לשבת בסיכול רגליים, כלומר רגל על רגל, הדבר מפריע לחברים, וורד מעירה על כך ומסבירה מדוע כה חשוב לשמור על יחסי חברות טובים להתחשב במרחב ובנוחות של ילדים אחרים.
יום אחד היא שמה לב, שבמהלך המפגש היא עצמה יושבת בסיכול רגליים.
מאותו יום הפסיקה ורד לשבת בסיכול רגליים.
פעמים רבות, אנו כמבוגרים, מרשים לעצמנו התנהגויות ואמירות שאיננו מאפשרים לילדים, ויוצאים מתוך הנחה שלנו מותר לעשות דברים שהילדים צריכים להמנע מהם.
אחת הדוגמאות הטובות היא השימוש שלנו כמבוגרים ב"שקרים לבנים", בעוד שאנחנו מקפידים מאוד עם ילדים בעת שהם "מעגלים פינות". 1המוטיבציה של ילדים לעיגול פינות דומה מאוד לזו שלנו כמבוגרים בעת שאנחנו מעדיפים לשקר שקר לבן.
אני בטוחה שישנן עוד דוגמאות רבות לאירועים כאלה, קטנים ככל שיהיו, שמעמידים אותנו בפני הצורך לבדוק את המתאם שבין האמירות שלנו להתנהגויות שלנו.
את מוזמנת להגיב באתר.
1 בינואר, 2011 בשעה 5:45 pm
כמה שזה נכון עניין הדוגמא האישית, אפשר לתת דוגמא נוספת ונפוצה זה הישיבה של המבוגרים בגן\ מעון על השולחן, כאשר אנו דורשות מהילדים לא לשבת על השולחן , ולפעמים אנו בהיסח הדעת עושים זאת בעצמינו.
1 בינואר, 2011 בשעה 7:01 pm
אני מסכימה, אנו הגננות דוגמא לחיקוי. אם נבקש מהילדים להתנהג או לעשות דבר מסוים ואנו לא מקיימים אז הילדים לא יקשיבו לנו ולא יעשו מה שנבקש מהם לעשות. למשל, אסור לדבר בזמן שאוכלים, יש כבוד לאוכל. אם נדבר הילדים גם יתחילו לדבר, הרי הגננת מדברת.
1 בינואר, 2011 בשעה 7:22 pm
עדה שלום רב,
היטיב לבטא את החשיבות של המופת האישי כותב אנונימי. (רצ"ב)
אני מאמינה שהעלאת המודעות להלימה שבין דברינו והתנהגותינו היא מפתח שלא יסולא בפז בבואנו לחנך ולהעביר ערכים.
עינת גבע, מכון אדלר.
כאשר לא שמת לב
כתוב במכתב של ילד אחד:
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי שמיהרת לתלות על המקרר את הציור הראשון שלי, ורצתי לצייר עוד.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי איך נתת אוכל לחתול ולמדתי שטוב לטפל בחיות מחמד.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי דמעות זולגות מעיניך, ולמדתי שיש דברים שמכאיבים, וזה בסדר לבכות.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי איך הכנת את המאכל האהוב עלי, ולמדתי שהפרטים הקטנים הם אלה שעושים את החיים למשהו מיוחד.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, שמעתי אותך מתפלל, וידעתי שיש אלוהים אליו תמיד אני יכול לפנות, ולמדתי לסמוך עליו.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, נישקת אותי ללילה טוב, והרגשתי אהוב ומוגן.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי אותך נותן מזמנך וכספך כדי לעזור לחסרי כל, ולמדתי שאלה שיש להם צריכים לעזור לאלה שאין להם.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, ראיתי אותך מטפל בנו, ולמדתי שחובה לשמור את מה שניתן לנו.
כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך, למדתי ממך שיעורים מן החיים: איך להיות חיובי ויצרני, איך להגיד הרבה רק בחיוך אחד.
הסתכלתי עליך ורציתי להודות: תודה על כל מה שראיתי, כאשר לא שמת לב שאני מסתכל עליך.
בל נשכח – אנחנו משפיעים, כהורים, אחים וחברים על הילדים במעשינו ואמירותינו, למרות שחשבנו שלא מסתכלים עלינו.
1 בינואר, 2011 בשעה 7:46 pm
ואולי כדאי להסתכל על ישיבת הסיכול רגליים מהמקום של היוגה . כאשר יושבים במדיטציה יושבים בסיכול רגלים ישבית הלוטוס זוהי שיבה שמביאה את הריכוז. זוהי ישיבה בה הגב הוא זקוף חשובה פה הדוגמא האישית של הגננת ואולי כדאי שהיא תראה ותשים לב כי בתנוחה זו היא בריכוז אז למה לא לשבת כך? כי אין מקום אז נסדר .אולי כדאי לתת מקום להתבוננות גם בגוף ובצורת הישיבה ורגע לפני שמקריאים סיפור להסתכל איך אני יושב איך הרגלים שלי מונחות ולתת גם לילדים את המידע הזה. לעשות נשימה קצרה לפני.
בהצלחה
1 בינואר, 2011 בשעה 8:03 pm
אנחנו מהוות דוגמא לילדים מידי יום. אנחנו אומרות לא לצעוק וכאשר קורה משהו אנחנו צועקות. עלינו לישם את מה שאנחנו מלמדות, להיות תמיד עם אצבע על הדופק, עלינו להסב את תשומת לב הילדים לחברים סביבם, לתת היזדמנות לכל אחד לדבר, להתנסות, לשחק, להיות אדיב ,לדעת לוותר. אם אנחנו נעשה זאת ונעביר את המסר להורים גם הילדים ללמוד כיצד להיתנהג. בברכה פנינה נבון
1 בינואר, 2011 בשעה 8:04 pm
שלום סוריה, שמחה לשמוע ממך ותודה על התגובה.
לעינת, ממש מקסים, כל כך מדויק.אולי חבל שהכותב אנונימי, כדי להכיר לו תודה, אבל המצבים הם כל כך אוניברסליים שהכותב הוא "כלאחד". תודה.
ללימור,זו נקודה מבט אחרת ומעניינת על הפוסט. ובאמת, המודעות לגוף שלנו, הייתי אומרת הקירבה אליו, תורמת הרבה ליכולת שלנו להעריך ולכבד את המרחב של האחר.
1 בינואר, 2011 בשעה 10:39 pm
כל כך אמיתי ונכון שלפעמים בהיסח הדעת אנו עושים דברים שכל הזמן אנו מעירים עליהם. לפעמים אנו צריכים משפטים "שיאירו" את תשומת ליבנו ובאמת חשוב לזכור שתמיד יש מישהו בגן מהסביבה שמסתכל עלינו באותו רגע, באותה שניה ולכן בגן לא פעם אנו כגננות מדברות ואומרות שבגן אנו לא מתנהגות כמו בבית, כל הזמן חושבות מה להגיד ואיך להגיד וכמובן איך להתנהג גם מול הצוות כי יש מי שרואה ול ו מ ד
שיהיה לכולם שבוע טוב וחודש טוב
1 בינואר, 2011 בשעה 11:26 pm
לעדה,
תודה על המדור מרחיב הדעת.
ותיקון קטן:היפוך סדר הרגלים הוא "שִֹיכּוּל רגלים", ולא כפי שנכתב.
בברכה,
ציפי
2 בינואר, 2011 בשעה 5:08 am
שלום אודליה, תודה. את מדברת על הפער בין ההתנהגות המצופה מאיתנו (ושאנו מצפים מעצמנו) במרחב הציבורי לבין זו שבמרחב הפרטי. וזו גם ההבחנה שילדים לומדים לעשות והמודל הוא אכן הגננת. בהצלחה, עדה
2 בינואר, 2011 בשעה 5:15 am
שלום ציפי, תיקנתי, תודה. עדה .ט.ל.ח.
2 בינואר, 2011 בשעה 6:12 am
זאת דווקא לא דוגמא לדוגמא אישית.
הגננת יושבת לבד מול כל ילדי הגן וסיכול הרגליים שלה לא מפריע לאף אחד (ואולי כמו שנאמר פה אפילו עוזר לה להתרכז).
הגננת יכולה להשתמש בזה דווקא כדי להראות לילדים שהיא יכולה לשבת ככה כי זה לא מפריע לאף אחד.
יש הרבה מצבים בהוראה ובהורות שבהם המבוגרים נבדלים מן הילדים וצריך להסביר לילדים את ההבדל.
2 בינואר, 2011 בשעה 8:05 am
שלום מאיה, את מעלה נקודה חשובה , שיש לה השלכות רבות להתנהלות של גננות וילדים בגן. אם הייתי מתבוננת מהצד כילדה במה שמתרחש בגן הילדים, הייתי מסיקה שלגננת יש הרבה מאוד השפעה ושליטה על מה שמתרחש בו, והרבה מאוד יתרונות.
אנחנו יודעות שגננות רואות את התפקיד שלהן כמעיד בעיקר על אחריות ודאגה ומחויבות. לא כך הדבר בעיני הילדים.
לכן יש חשיבות גדולה לאמפטיה להתמודדות של הילדים במצבים שונים בגן שגננות מביעות במעשים הגדולים והקטנים שלהם וכמובן גם במלל. אפשר להרחיב על כך רבות. נושא טוב לפוסט.
תודה, עדה
2 בינואר, 2011 בשעה 9:01 am
שלום עדה
דוגמה טובה להתנהגות ספונטנית בלי לשים לב ,זה מדגיש החשיבות של העירנות של הגננת והמודעות העצמית שלה מאחר שהיא מלמדת הילדים בכל תנועה ובכל תגובה שלה ,כל העיניים מסתכלות עליה אפילו אם היא לא במגע ישיר עם הילדים
8 במאי, 2011 בשעה 6:40 am
עדה שלום,
אכן החינוך המוצלח ביותר נובע מהדוגמה האישית של המחנך. לדאבוני הרב זה בא לידי ביטוי ביתר שאת באופן הדיבור ובבשימוש בשפה העברית.
מי יתן והספרים שאת מביאה במדור יעשירו גם את שפת המחנך בנוסף לתכנים החברתיים הנדרשים לנו.
9 במאי, 2011 בשעה 10:15 am
תודה. נושא חשוב. אשמח להעלות מאמר שלך בתחום.
14 בספטמבר, 2011 בשעה 7:55 am
עדה שלום
כל עשייה קטנה וגדולה, מבט, שפת הגוף, בכל רגע נתון אנחנו היצורים החיים ובוודאי הגננות בגן מעבירות מסרים. הגוף שלנו מדבר יותר אמת מאשר המילים היוצאות מהפה. ללא ספק אנחנו צריכות להיות מחוברות לעצמינו (תודה לך על המסרים)ולבוא מאהבה ואכפתיות וזה ידביק את סביבתנו….
שנה טובה
טובה