ממתי לוטו הוא משחק חברתי?
השבוע קיימתי את הסדנה הראשונה לגננות "להיות גננת חברתית" (קישור להרשמה לסדנה הבאה). במהלך הסדנה למדנו וצפינו במגוון גדול של התנהגויות חברתיות בין ילדים וביכולת של הגננת ליזום וללוות תהליכים חברתיים אלה.
אחת השאלות שעלתה לעיתים קרובות בסדנה היתה: "באילו כלים יכולה הגננת ליישם את כל הידע הרב הזה בחיי היום יום של הגן?" וראינו שכדי לעשות זאת יש צורך בשני מרכיבים שלצורך העניין אכנה אותם: "מרכיב גדול" ו-"מרכיב קטן"
המרכיב הגדול הוא בניית חזון, הגדרת מטרות, הגדרת תפיסות הגננת הגדרת ערכי הגננת, בניית מערכת יחסים עם ההורים ועוד
אבל כל הזמן צץ ועלה הצורך במרכיב ה"קטן". כמה קטן? קטן כמו מילה אחת, לפעמים שתיים, ולעיתים ממש משפט שלם….
והנה הדוגמא שעלתה בדעתי. דוגמא פשוטה לגמרי.
כל הילדים בכל הגנים משחקים במשחקי לוטו, חלקם משחקים (תלוי בגיל) בהדרכת הגננת/ הסייעת או כשאחד הילדים, בדרך כלל יותר מיומן, לוקח על עצמו להיות מנהל המשחק או שהוא ממונה על ידי הגננת.
משחק הלוטו מכוון לפתח תפיסה חזותית, שפה, אוצר מילים ומושגים ועוד. הילד צריך לזהות (מרכיב קוגניטיבי) את התמונה בכרטיס אותו מציג מנהל המשחק (או הגננת( ולזהות את התמונה התואמת בלוח שלפניו ולדעת לשים את הכרטיס (מרכיב מוטורי) כך שיכסה את התמונה הנכונה וכך עד לכיסוי כל התמונות בלוח. למשחק יש גם מטרות התנהגותיות, כמו שילדים יקשיבו בתשומת לב למנהל המשחק. עליו לחכות בעת שילד אחר מצליח במשחק וגם להתמודד עם רגשות התסכול כשהלוח שלו אינו מתמלא במהירות שבה מתמלאים הלוחות של הילדים האחרים.
כל ילד המסיים את כיסוי הלוח שלו בתמונות קופץ בשמחה ובצהלה, מרגיש שניצח וחש תחושת עליונות מסוימת על אלה שעדיין לא סיימו. לעיתים יש פרס למסיים הראשון, למשל, שבח מילולי מצד הגננת. כל אלה מקדמים את מוטיב התחרותיות של משחק הלוטו.
עכשיו בואו נהפוך את המשחק למשחק של שיתוף פעולה בלבד. הגישה של הגננת תהיה "המנצח במשחק זה הוא: הקבוצה כולה. הקבוצה תנצח כשהלוחות של כל הילדים יהיו מלאים".
והנה המשפט הקטן שציינתי בתחילת הפוסט: "ילדים, המטרה של המשחק הזה היא שתלמדו לשתף פעולה אחד עם השני". הגננת יכולה להוסיף משפט כמו: "חשוב לסייע לאחרים".
ומה על המרכיב הקוגניטיבי והמרכיב המוטורי? שאלה טובה. גם כאשר הילדים ישתפו פעולה לא ייגרע מקומם של המרכיבים האלה. אבל בינתיים כל ילד יחווה תחושה של השגיות מתמשכת, תחושה ששאר הילדים נמצאים שם עבורו.
וכשאנו רואות שהילדים המשחקים בלוטו משתפים פעולה החיזוק שתתן הגננת הוא לכלל הקבוצה: "נהדר, אתם משתפים פעולה נפלא, כל הכבוד לקבוצה".
וכמובן שזו רק דוגמא אחת להרבה מאוד משחקים אחרים בגן.
תגיות: משחקים, סדנה, שיתוף פעולה, תחרותיות
9 ביולי, 2010 בשעה 3:00 pm
הרעיון שאפשר להפוך כל פעילות לשיתופית נוגד את האינסטינקטים האנושיים ובוודאי הילדיים, וככזה יוצר לחצים לא מודעים קונפליקטואליים על ילדים.
יש מקום לפעילות שמעודדת תחרות ויש מקום לפעילות שמעודדת שיתוף.
יש בעיתיות במסר דו-משמעי שמעבירים לילדים והפתרון לא צריך להיות בביטול המסר אלא בהבהרתו – יש מקום לתחרות כפעילות מהנה בתנאים שמאפשרים להנות מהחוויה וכפעילות שמאפשרת התמודדות עם תסכול.
הדגש צריך להיות על תחרות הוגנת, שאינה מעליבה ומשפילה ובעלת חוקים ברורים.
9 ביולי, 2010 בשעה 5:09 pm
בזמן האחרון אני מחפשת את המשחקים האלו, משחקים חברתיים שדורשים שיתוף פעולה מצד הילדים, משחקים שדורשים תקשורת בין הילדים, העלאת רעיונות וחתירה משותפת אל המטרה. הילדים נהנים לשחק לא פחות מאשר משחק תחרותי וגם אם אין מנצחים הדרך לא פחות מהנה.
9 ביולי, 2010 בשעה 6:19 pm
אני תמיד אומרת לילדים- לנצח זה כייף אבל יותר כייף, שאנחנו משחקים יחד ועוזרים אחד לשני בשעת הצורך. וגם היום ניצח יוסי, ובפעם הבאה מישהו אחר ינצח וזה בסדר.בברכה פנינה נבון
10 ביולי, 2010 בשעה 5:10 am
מקסים. סוף סוף לא רק אני "חופרת" לאנשים בקשר לתחרותיות, משחקים וילדים.. הפתרון של הגננת נהדר בעיניי, ומכוון בדיוק למקום בריא ונכון לגילאים אלו ובכלל-השיתוף, הביחד, כשילד חווה עצמו "חלק מ". שלא תבינו שאני נגד לוטו-לוטו הוא משחק חברתי תחרותי לגיטימי, וכאלו גם משחקים אחרים. התחרות היא טבעית לגמרי, ומעודדת אימון והתפתחות. גם המשחק. מה ש"לא טבעי" היא הסיטואציה של הקנייה והכוונה לשחק במשחקי קופסא תחרותיים, המבוססים על מזל, (ומיומנות זיהוי חזותי),ולעיתים בלי שום קשר לשום כישור..להיפך-במקום לעסוק במשחק דמיון, במשחק דרמטי, בזמן היקר כ"כ של הגן, הילדים עוסקים במיומנויות שמקומן יכירן בביה"ס.
10 ביולי, 2010 בשעה 5:29 am
אפשר לשחק בשני הדרכים
רעיון מקסים
10 ביולי, 2010 בשעה 6:23 am
במשחקים מעין אלה אני נוהגת להגיד "אתה ניצחת היום ראשון בואו נראה מי ינצח שנ "נדמה לי שזו דרך שממתנת.
10 ביולי, 2010 בשעה 10:59 am
בעצם כל פעילות של יצירה ביחד, גם מאפשרת לשיתוף, ועזרה אחד לשני וגם פתוחה לפירגון למי שיצטיין יותר מאחרים.
הכותבת מעבירה חוגי ציור ויצירה לילדים.
10 ביולי, 2010 בשעה 11:30 am
אני חושבת שלימוד שיתוף פעולה יתן לילדים את הכישורים להשגת מטרות גדולות יותר בעתיד, ושקבוצה יכולה לעשות יותר מהיחיד. ואם קשה לך אז תמצא כמה חברים שיעזרו לך. חשוב פי אלף מעוד שיר על ראש השנה ועוד דקלום לחנוכה… תודה
10 ביולי, 2010 בשעה 3:27 pm
8. שרית חדד
אצלי ילדי הגנון מאוד צעירים ולעיתים תחרותיות כזו לא מתאימה להם ובהחלט אני איני מעודדת אותה אלה מפנה את השאלה לכל משתתפי המשחק כולנו צריכים לזהות את הכרטיס ולמצוא לאיזה לוח הוא שייך.
אני מסכימה שמשחק שיתופי הוא טוב והוא נכון וצריך לעודד אותו בפעילויות שונות בגן.
10 ביולי, 2010 בשעה 3:50 pm
בעיני ניתן לשחק בשני האופנים . כמו בכל פעילות יזומה מצד הגננות בגן לה אנו מציבים מטרות מראש גם כאן האופן בו נשחק את המשחק יהיה תלוי מטרה, חשוב לדעתי כן לחשוף את ילדים לתחרותיות, התמודדות עם הפסד. כי ללא ספק מהמקום הזה נוכל לתת לילד כלים להתמודד איתם. תודה על מאמרים מעשירים ובעיקר גורמים לחשוב שוב על הדברים שלעיתים נראים ברורים מאליו.
11 ביולי, 2010 בשעה 5:59 am
שלום רב
אני טיפה מאריכה, אך אני מבקשת להפנות את האצבע למספר ענינים.
האחד הוא שמשחק חברתי חייב להיות חלק מקונטקסט של הגן. זאת אומרת , אין טעם לבקש שהילדים יתחשבו אחד בשני, נניח תחת המטריה של חוקי המשחק, אך שניה אחר כך יכסחו אחד לשני את הצורה.
לורד ב-2 ,נדמה לי שנקריית פה הזדמנות לשיח ( לא ארוך במיוחד) בין מספר מצומצם של ילדים ( 4-6) ומתן אפשרות ביטוי גם לאלו שנרתעים מדיבור בקבוצה בפורום של כל הגן.
לשים לב שלא לתת את זכות הדיבור לילדים הוורבליים שמיד "תופסים את הבמה". אפשר בהזדמנות הבאה, כשרוצים לארגן משחק-שיח לאפשר לילדים הוורבליים שדה-משחק אחר שבו הם חלשים יותר.
יש לתת את הדעת על כך שמשחק-שיח אינו משחק "רגיל" הוא מצוין לעניין השיח ,לשיתוף פעולה,להאזנה אחד לשני, ליצירת הביחד, אך משחק הוא לא!
באותו עניין וזה הסעיף השלישי של משחק קבוצתי שכל "איבריו" אמורים לתפקד בתזמור נכון אפשר להתנסות במשחק -מגע ( לא דיבור) במשחק הפלונטר או הטוויסטר וליצור חוקים של עבודת צוות. נניח ש-4 ילדים על שטיח הצבעים והנחיית המחוג אומרת צבע והילדים על השטיח אמורים לעזור לחברם להגיע לצבע ( להתכופף, לזחול, לגעת, לתת עצה) בניגוד לחוקי המשחק הרגיל שלא אכפת לי מה קורה לילדים האחרים העיקר שאני בפוזיציה טובה.
זו עבודת צוות שגם רואים אותה. והבונוס שזה משחק מאוד משעשע! ( לשים לב לילדים שלא אוהבים מגע).
בברכה תמר.
11 ביולי, 2010 בשעה 7:10 am
מאוד אהבתי את הרעיון! הילדים כל כך זקוקים ליד המכוונת שלנו ולמסרים של שיתוף ועזרה הדדית במיוחד בגיל הרך ובמציאות חיינו הגדושה בתחרותיות ולעיתים אף בניכור!!!! תודה רבה !
11 ביולי, 2010 בשעה 2:40 pm
שלום רב
זו אני ממספר 11.
היות שנושא הניצחון/הפסד מתעורר כל פעם,ובצדק, אני מביאה קטע רלוונטי ממאמר שכתבתי באתר הגיל הרך ונקרא "חוכמת המשחק".הוא טיפה ארוך, תנשמו עמוק, קחו נשימה של חופשה ותקראו כשיהיה לכן חשק.
יומטוב תמר.
ניצחון/הפסד
בכל משחק יש לשמור על רוח ספורטיבית. זה אומר משחק הוגן, יחס הוגן של המתחרה ליריבו, כבוד, אדיבות, אך באותה עת גם שאיפה לנצח, וכן כמובן לדעת להפסיד בכבוד ולנצח בכבוד.
אם כן, ניצחון או הפסד, הוא מצב למידה שעל המתווך לטפל בו במהלך, אך רצוי בתום המשחק.על המתווך להדגים את הקשר בין הניצחון לבין הפעולה בתהליך המשחק. דוגמה: "במשחק הזיכרון היית מרוכז ,שמת לב לחברך כשהפך את הקלף, ראית איזה קלף נהפך וזכרת את מיקומו".
בעניין הפסד-ניצחון כדאי להתייחס למספר היבטים נוספים.
בשגרת היומיום ילדים משחקים "על אותה משבצת" זמן רב. כלומר רמת החיכוך בין הילדים היא מאוד גבוהה.
יש מפגשים אינטנסיביים בסיטואציות שונות (לא רק במשחק) מסיבה זו הילד לעיתים חווה באופן קשה מאוד את חווית ההפסד, את החוויה שנלקחים ממנו דברים (דברים חומריים או מטפוריים). המלחמה על הטריטוריה בין הילדים היא מאוד קשה , וילד חלש ו/או רגיש מאוד מתקשה להתמודד במצבים כאלו.
בכל אדם קיים אינסטינקט הישרדות, שחלק ממנו הוא אינסטינקט ההתקדמות, או התחרות. לאורך כל ההיסטוריה, מן העבר הקדום, מי שלא ניצח- לא שרד! ולמרות ש"המשחק לא רציני" והוא זמני, משהו בהפסד צורב מאוד. גם להורמונים יש מה לומר במצבי משחק. במצבי לחץ יש הורמונים שמגבירים את הפעילות הפיסיולוגית ומיטיבים עם השחקן.
לדוגמה האדרנלין גורם מול מצבי לחץ, איום וסכנה לתופעות הקשורות בהישרדות, האדרנלין "משדר" 2 סוגי התמודדות- תישאר במערכה, תילחם ותנצח, או ברח, כי כל הסיכויים נגדך. הדופמין מעלה את הקשב והריכוז ומשפר, כמו האנדורפין, את מצב הרוח.
בכל משחק יש מקום גם למזל. המזל יכול להתבטא דרך קובייה למשל, או דרך הילד ה"חלש" שיושב לידך ואינו עושה שימוש נכון בנתונים שעל השולחן.
גם הפרטנר רוצה לנצח והוא עושה הכול בשביל לקדם את עצמו. מי שמנצח הוא השולט. זו הרגשה מדהימה ( ולעיתים משכרת ) של כוח! בתיווך נכון אפשר למתן את הפער שנוצר בין המפסיד למנצח ולאפשר למנצח לנצח בכבוד!
(יש משחקים שההתקדמות של האחד באה על חשבון השני- משחק עימות, ויש משחקים בהם כולם מתקדמים, ואין איש דוחק את צעדי השני- משחק פרללי).
ההפסד אינו מורה על כישלון אבסולוטי ( למרות שעוצמת הכישלון יכולה להיתפס כך על ידי הילד.) במשחק אחד מנצחים ובמשחק אחר מפסידים.
אם נשליך זאת לחיינו – למרות טעות או הפסד אנו ממשיכים להתקדם בחיינו.
19 ביולי, 2010 בשעה 8:16 am
שלום עדה
בגילאים הצעירים בהם אני עובדת יש מקום לחיזוקים רבים שלא בהכרח באים ממקום של תחרותיות. אני בהחלט מסכימה כי לוטו הוא משחק תחרותי כפי שאנו המבוגרים, או כילדים גדולים מכירים אותו. אך בקלות ע"י נתינת הוראה או הגדרה של מטרת במשחק סוגיית התחרות יכולה פשוט "להיעלם". ניהול המשחק ע"י מבוגר או ילד יכול להתנהל כרגיל, כולם מבינים שהיעד הוא מילוי הלוח בכרטיסיות הזהות, ובסופו של דבר, כשהלוחות מלאים כל המשתתפים חשים בתחושת יכולת עצומה, הצלחה וסיפוק.
בדומה לדוגמא שניתנה, כשאני יושבת לנהל משחק לוטו אני אומרת לילדים שבמטרה במשחק היא שכל אחד יזהה את הכרטיסים, יתאים ללוח שלו עד שבסופו של דבר הלוח מתמלא. קיים הסבר, קיימת מטרה- מתקיים משחק של שיתוף פעולה, מלא בהנאה. (ומשיג את כל המטרות עליהם דיברת).
25 ביולי, 2010 בשעה 7:33 pm
שלום
משחק תחרותי מובהק הוא משחק הכיסאות או הכיסאות המוסיקליים שבו אלמנט התחרות הרבה פעמים מביא לתחרות פיסית ואף אלימה. מהמורה לתנועה למדתי כי ניתן להפוך אותו למשחק של שיתוף, מגע וצחוק כאשר ההוראה היא להזמין את הילד שנותר ללא כיסא לשבת עלי (המשתתף) במקום לצאת מהמשחק. כך המטרה היא להצליח לשבת כמה שיותר ילדים על כמה שפחות כסאות. בשינוי קל זה אנו מעודדים שיתוף פעולה, אתגר או מטרה קבוצתית, קשר וחברות בין המשתתפים.
29 ביולי, 2010 בשעה 6:55 am
ىמאוד יפה הרעיון מדהים
וכך אני יכולה לבנות שיתוף פעולה ועזרה בין הילדים השבקבוצה