התפתחות חברתית: לקבל ולתת – כל כך קל וכל כך קשה
האחיות בטיפות חלב בארץ נוהגות לערוך מבחן קצר לתינוקות החל מגיל 10 חודשים. המבחן קרוי "מבחן דנבר" והוא משמש כמבחן זיהוי של קשיים ראשוניים בגיל הרך.
המבחן בוחן מה מסוגלים לעשות תינוק או תינוקת בגיל 10 ח' ואלה כמובן דברים פשוטים מאוד (וכמו שכולנו יודעים בגיל הרך הכל נראה פשוט והוא כל כך מורכב, עובד לפי לוח זמנים מתוכנת ומדהים). למשל לדפוק עם קוביה על השולחן, למחוא כפיים, ליצור קשר עין מחויך, להרים צימוק בתפיסת פינצטה ולהשחיל אותו לתוך בקבוק עם פיה לא גדולה,שמחזיקה הבוחנת.
זהו מבחן חביב שהילדים נהנים ממנו מאוד. במיוחד, כיון שכל ביצוע מוצלח זוכה להתפעלות של האם ושל הבוחנת שהיא כאמור אחות טיפת חלב.
אחת הפעולות שהתינוק בן עשרת החודשים מתבקש לעשות היא עוד יותר פשוטה
הבוחנת מציעה לו אביזר קטן למשל קוביה או טבעת קטנה וכו'
הפעוט מושיט את ידו לוקח את החפץ ומשחק בו. זמן קצר לאחר מכן מבקשת הבוחנת: "תן לי בבקשה את הטבעת" ועל הפעוט, אם הוא מתפתח כהלכה להושיט את ידו ולתת לבוחנת חזרה את הטבעת.
זהו. זה הכל. עברת את המבחן, חבוב/ה.
מה עומד מאחורי בדיקה פשוטה זו? בגיל 10 ח' אנחנו מצפים מבן האנוש הייחודי הזה, שהוא כולו תוצר של התכנית הגנטית האולטימטיבית של בני אנוש, לדעת שהחיים זה לתת ולקבל, לתת ולקבל, לתת ולקבל.
ואת זה הוא רק היה צריך לשכלל ב-10 החודשים הראשונים עם אמא, עם אבא, עם אחאים, לתת ולקבל לתת ולקבל, ואז פוחת הצורך ב"לקחת".
אבל אם התוכנה הזו של לתת ולקבל או לקבל ולתת לא פותחה כהלכה הפעוט ימאן להחזיר לבוחנת את הטבעת שנתנה לו- "מה ששלי, שלי".
ועקב כך מה שהוא ימשיך לשכלל זה את תכונת ה"לקחת".
על פניו, נראה ש- "לקבל ולתת" מהווה מודל התנהגות קל לרכישה. אבל אם נבחן את הדברים לעומקם נראה ש"לקחת" או "לדרוש" הם מרכיבים יותר בסיסיים בהתפתחותו של התינוק.
התינוק/ת נולד/ת כשהוא כולו דחפים: תני לי, עשי לי, קחי אותי, האכילי אותי, השכיבי אותי, נחמי אותי, כל אחת מהפעולות האלה הן פעולות של לקיחה, של דרישה, ודרישה לפעולה מיידית. עכשיו!
ביטוי כזה של הדחפים הראשוניים נחוץ מאוד להשרדותו של התינוק. מחקרים מראים שתינוקות עדינים, שקטים, שאינם באים בדרישות כאלה מקבלים פחות תשומת לב מהעולם.
אולם כדי שתינוק יוכל להיות במשא ומתן יעיל עם הסביבה החברתית שלו עליו ללמוד שבמקרים רבים לקבל ולתת הן אסטרטגיות התמודדות הרבה יותר יעילות.
ולכן, מה שאנחנו רוצים שתינוק ילמד, ממש כמעט מהרגע הראשון, הוא לדחות סיפוקים. בתחילה לשניה, ואחר כך, לשתי שניות ולבסוף בגיל שנה אולי אפילו חמש דקות.
ומדוע זה חשוב? כי העולם אינו עומד לשירותו של אף אחד. כולנו יכולים לנהל חיים יעילים רק אם נדע לדחות סיפוקים. ובעיקר להתבונן, לראות את הצרכים של האחר, להבין אותם ולגבש עמדה אישית פנימית שמאפשרת לנו להתגבר על הצורך הראשוני הבסיסי הזה "לקחת", וכך לבנות מערך של הדדיות עם האחרים סביבנו.
האם זה קל עבור התינוק? בתחילה בודאי שלא, ולכן חשוב שהתהליך יתרחש לאיטו, ולבסוף בגיל 10 חודשים התינוק יידע לדחות את הסיפוק שמוצע לו על מגש של כסף (הטבעת אצלו – להחזיק עוד שניה בטבעת) ויתן לבודקת.
פעוט שלא רכש את המרכיבים האלה עשוי להתקשות מאוד לבנות אינטראקציות יעילות ומתגמלות עם העמיתים, בני גילו, במסגרות החינוכיות.
וכמובן חשוב להקנות מרכיבים אלה לילדים בעיתוי הנכון, כי ככל שעובר הזמן, והם גדלים ויוצאים מטווח הגיל "הרך", קשה להם יותר לרכוש אותם.
———————-אירועים קרובים———————-
24/8 הסדנה "להיות גננת חברתית" - לפרטים לחצי כאן
הרשמה ל-9 מסרים חינמיים לגננות באתר ילדטוב.קום
בקרי באתר שלי עדהבקר.קום
תגיות: התפתחות חברתית, התפתחות חברתית בגיל הגן, התפתחות חברתית בגיל הרך, יחסים בין ילדים, שיתוף פעולה
29 ביולי, 2010 בשעה 6:52 am
היי בוקר טוב,
בכל פעם אני נהנת מחדש
יישר כוח! ותודה זכיתי ל"עונג" מסוג זה
29 ביולי, 2010 בשעה 7:13 am
ממאמר יפה
אנו לפעמים שוכחים את זה ולכן חשוב וצריך כמו שכתוב בבמאמריך , להקנות מרכיבים אלה לילדים בעיתוי הנכון, כי ככל שעובר הזמן, והם גדלים ויוצאים מטווח הגיל "הרך", קשה להם יותר לרכוש אותם .
תתודה לך ד"ר עדה בקר על המאמרים היפים
29 ביולי, 2010 בשעה 12:11 pm
לדים חברותיים בגן אתר לגננות
ד"ר עדה בקר.
למרות שלמדתי ויש לי תואר בגיל הרך , מאמינה שעלינו כגננות תמיד להתחדש , בהוראה ,מרגישה החידוש ושינוי החשבה שלי ורכישת הידע , יישר כוח ! זכות להשתתף אתך כי ממש את נותנת משהו מיוחד
ממני בברכה רנדה ראידה
29 ביולי, 2010 בשעה 2:40 pm
עדה,
המסרים שלך כ"כ נוגעים לעומקם של דברים!!
מחדדים את כל הנושאים עד שמגיעים לידי הפנמה בהם!!
יישר כח , גם בשם הילדים !!
30 ביולי, 2010 בשעה 12:02 pm
ניסוח פשוט וקולע תודה
30 ביולי, 2010 בשעה 6:38 pm
הדברים הכתובים כל כך נכונים, זה מוכיח לנו ומזכיר לנו ששום דבר אינו פשוט בחיים. פנינה נבון
5 באוגוסט, 2010 בשעה 5:47 am
עדה שלום
אני רוצה להודות לך על המסרים החשובים שאת מעבירה כאן
כמטפלת באמצעות משחקים וצעצועים(פלייתרפיסטית)וכמי שמלווה גנים ובתי ספר בתהליכים משחקיים, אני רואה את הרעיון שלך "להיות גננת חברתית" כחשוב ביותר, כל הכבוד ובהצלחה!
רונית טל
22 באוגוסט, 2010 בשעה 7:14 pm
אומרים כי המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם.
ככל הזכור לי הדברים המובאים כאן מבוססים על רעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי דונלד וודס וויניקוט. היה זה אך מוסיף תוקף ומשמעות לדברים אילו היו נתלים באילנות גבוהים כאלה, שכן ברקע מוזכר באופן כללי כי הידע והמידע באתר מבוסס על בין היתר גם על רעיונותיו .
23 באוגוסט, 2010 בשעה 3:46 am
שלום עדית, תודה על התגובה. אני מרבה להתלות באילנות הגבוהים, בכל מקרה שזה מתאים. לנושא הספציפי של הפוסט הזה, ישנם רבים וטובים שהתיחסו לכך ולא מתאים כאן דוקא להזכיר את ויניקוט. אבל תוכלי למצוא התייחסות למושג חשוב של ויניקוט "אין דבר כזה כמו תינוק" באחד המסרים החינמיים האחרים שלי.
ואם כבר, זו הדמנות להזכיר "בשם אומרם" התייחסות מאוד דומה לנושא של הכרת תודה לאנשי מעלה שהראו לנו את הדרך:
"אם אני רואה רחוק יותר הרי זה משום שאני עומד על כתפי ענקים". כתב המתמטיקאי אייזיק ניוטון ליריבו רוברט הוק ב-5 בפברואר 1675. ניוטון התכוון לומר בכך שמחקריו שלו לא התבצעו בחלל הריק ולא היו תוצאה של השראה אלוהית שירדה עליו ממרומים, אלא נסמכו על הישגים מדעיים אליהם הגיעו חוקרים דגולים בני דורות קודמים. (ויקיפדיה).
כל טוב, עדה